מה עם החצי השני??

השאלה על איזו חצי כוס אנחנו מסתכלים הפכה להיות הרגל.
אם נקדיש לזה עוד רגע של מחשבה- נראה שהכוס תמיד מלאה- חצי במים וחצי באוויר.
כשאנחנו נמצאים בתקופה קשה ברירת המחדל היא להתמקד בחלק ה"ריק". אם נצליח לשנות את נקודת המבט נוכל לראות שזה מלא בדבר אחר.

השבוע ציינו את יום הזיכרון, עצם המילה "חלל" מבטאת את הריק, את החסר- שלא יוכלו להתמלא לעולם.
בהרצאה "מבנה חסר" עסקנו בשלבי האבל. אחד השלבים המשמעותיים הוא שלב הבחירה-
השלב שבו אנחנו לוקחים את המושכות לידיים שלנו, היכולת להתמקד במה שיש ולהבין שמה שאיבדנו- לעולם יהיה חלק מאיתנו ומהחוויות שלנו.
הפוקוס עובר מ"מה שקרה לי" ל"מה אני יכולה לעשות עם זה".
זה דורש הרבה אומץ והרבה תמיכה אבל זה אפשרי.

אז בפעם הבאה שחושבים על חצי הכוס הריקה- תדעו שהיא מלאה- אבל בדברים אחרים. 

גם באבל יש גיל התבגרות

עם המוות מתחילים חיים חדשים.

הנשימה הראשונה שיוצאת בכאב, היבבה שפוקעת את הראות ומזכירה- אני עוד כאן.

הרגע בו עומדים חשופים ופגיעים מול העולם הזר ולא יודעים עוד מה צופנת הדרך.

השאלות שאין עליהן תשובות.

הבכי שלא מוצא לו נחמה.

החיוך שמסרב והקושי בכל צעד ראשון חדש.

אני עומדת על הרגליים, מחפשת שוב את נקודת האיזון ומנסה לצעוד את צעדי הראשונים.

נופלת, קמה, קורסת, מתרסקת ועושה צעד נוסף בתוך הערפל.

והזמן עובר ולא מרחם. עטופה במשפחה, שגם היא בדרכה מגששת ובודקת, מוקפת חברים שלא מוותרים ומחבקים- סופרת את השנים בחיים האחרים. ומתגעגעת.

ובכל שנה- חשבון נפש.

החיוכים הראשונים, הילדים שנולדו והביאו איתם שמחה חדשה ואור. הרבה אור.

הבדיקה מחדש של מושג האושר, הניסיון הכואב להרשות לעצמי להרגיש. המפגש פנים אל מול פנים עם הכינרת, היום בו עברתי את גילך, והריקוד שהתגנב חזרה אל חיי. נקודות ציון.

גם באבל יש גיל התבגרות.

בעטתי, כעסתי ורציתי לטרוק דלתות. רציתי שזה יהיה כמו שאני רוצה, רציתי שיהיה כמו שהבטיחו לי. רציתי את מה שהיה לי- כאן ועכשיו!

סירבתי להתנחם ורציתי לשקוע, ולרגעים היה לי טוב ורציתי לחיות.

אנשים עושים בחירות מהותיות כשהם נמצאים בקצוות. זה הרגע בו יודעים מה עיקר ומה טפל.

ראיתי אותך בפעם האחרונה ביום שישי. בראשון התעוררנו בפעם האחרונה אל שיגרה מוכרת, אני אל שיגרת יומי, אתה- אל הטיסה שסגרה את חייך והתחילה עבורנו חיים אחרים.

ואני בחרתי. בחירות קטנות שמרכיבות את הדרך.

בחרתי לסלול את השביל של חיי. בחרתי במה שאני אוהבת. בחרתי להקיף את עצמי באנשים שטובים אלי ואני משתדלת בכל יום מחדש להיות טובה אליהם.

אני עושה גם טעויות ומלמדת את עצמי לסלוח.

ההתבגרות מביאה איתה פיוס.

אחי תמיד האמין בי, ואני בטחתי בו. אני בטוחה שהוא גאה בי אם הוא רואה.

דמותו איתי לכל אורך הדרך.  והיום, כשהדרך שלי סלולה ויציבה אני משתדלת להושיט יד לאלו המחפשים את שיווי המשקל, לאלו שלומדים מחדש ללכת, למי שחווה שינוי.