ירושלים. שכונת נחלאות.
גרעיני החמנייה מתייבשים בשמש, רגע לפני הקלייה בתנור, שוק מחנה יהודה במרחק הליכה, וניחוחות של הכנות לשבת באוויר.
בפינת המרפסת יושבת אישה, מעט כפופה, ועיניה הטובות למודות שמחות ועצב מביטות החוצה אל הרחוב. היא עושה הפסקה, מדליקה את הסיגריה היומית, מכינה לה קפה עם חלב ומקשיבה לתפילות העולות מבית הכנסת "עאדס", שחלונותיו נמצאים במרחק נגיעה.
אני עולה מהמדרגות ברחוב בצלאל וכבר רואה את דמותה, כאילו מחכה, והיא ממצמצת בעיניה, מנסה לזהות, וברגע שרואה שזו אני- הפנים שלה מאירות אלי. היא קוראת לי וקמה לקראתי. אחת מתוך 28 נכדים- היא קמה לכבודי, כאילו אני היחידה.
קראו לה גרציה סיטון. והיא סבתא שלי.
אישה אמיצה, ישרה, מלאת אהבה, אשר נולדה בחאלב, עלתה לארץ דרך ארגנטינה, התחתנה עם אהבת חייה והקימה איתו משפחה. אישה שהתאלמנה במלחמת השחרור, גידלה לבדה 8 ילדים, התגעגעה אל בעלה עד יומה האחרון והשאירה חותם עמוק בלב כולנו. סבתא אמיתית, עם המטפחת והשמלה, עם חוכמת חיים שמלווה אותי עד היום, עם פתגמים וסיפורים ועם הומור בריא, למרות המאבקים והקשיים.
אני זוכרת את הלילות בהם ישנתי אצלה בשנות ילדותי, מבקשת שוב ושוב שתספר את הסיפורים, אשר את רובם כבר הכרתי בע"פ- אבל רציתי לשמוע אותם מסופרים מפיה, עם הדרמה במהלכם, עם מוסר ההשכל, עם ההסבר בסופם, ועם השאלה "נו- הבנת או לא הבנת?!".
את החברים היינו מביאים אליה- כי בדרכה מלאת הטאקט היא הייתה בוחנת, מאשרת, פוסלת, מתלבטת. והייתה לה דרך מיוחדת להעביר את המסרים- בלי לפגוע, כמו שאמרה "אומר לבתי כדי שכלתי תשמע", ותמיד היה מקום לכולם, בדירת החדר היחידי, והסירים הקטנים הספיקו לכל מי שהגיע- ועד היום זה נראה כמו נס.
וביום שישי כשחזרתי בפעם הראשונה מהצבא- אליה הגעתי. עם המדים. מלאת גאווה- כדי שהיא תראה, ותתגאה, ותדע כמה גדלתי. וידעתי שהיא מכירה אותי, את מה שנמצא עמוק בתוכי, והיא הייתה רגישה והביעה את זה בדרכה המיוחדת ועל כך אוהב אותה תמיד.
את חכמתה היא העבירה דרך סיפורים אשר עד היום חרותים בליבי. סיפורים של אישה שנולדה ב-1904 אל תוך מאה רוויית שינויים. אישה שהמשפחה הייתה עבורה הקריירה החשובה ביותר. ולילה אחד, בשיבה טובה, היא עצמה את עיניה ולא התעוררה, אך השאירה אחריה מורשת מעוררת גאווה!
סבתא שלי היא עבורי דמות לחיקוי וללמידה, דמות של אישה יוצאת דופן, אישה ללא גיל אשר התמונה שלה נמצאת בפינת העבודה שלי, חכמתה- נר לרגלי ודמותה- חרותה בלבי לעד.
גרעיני החמנייה מתייבשים בשמש, רגע לפני הקלייה בתנור, שוק מחנה יהודה במרחק הליכה, וניחוחות של הכנות לשבת באוויר.
בפינת המרפסת יושבת אישה, מעט כפופה, ועיניה הטובות למודות שמחות ועצב מביטות החוצה אל הרחוב. היא עושה הפסקה, מדליקה את הסיגריה היומית, מכינה לה קפה עם חלב ומקשיבה לתפילות העולות מבית הכנסת "עאדס", שחלונותיו נמצאים במרחק נגיעה.
אני עולה מהמדרגות ברחוב בצלאל וכבר רואה את דמותה, כאילו מחכה, והיא ממצמצת בעיניה, מנסה לזהות, וברגע שרואה שזו אני- הפנים שלה מאירות אלי. היא קוראת לי וקמה לקראתי. אחת מתוך 28 נכדים- היא קמה לכבודי, כאילו אני היחידה.
קראו לה גרציה סיטון. והיא סבתא שלי.
אישה אמיצה, ישרה, מלאת אהבה, אשר נולדה בחאלב, עלתה לארץ דרך ארגנטינה, התחתנה עם אהבת חייה והקימה איתו משפחה. אישה שהתאלמנה במלחמת השחרור, גידלה לבדה 8 ילדים, התגעגעה אל בעלה עד יומה האחרון והשאירה חותם עמוק בלב כולנו. סבתא אמיתית, עם המטפחת והשמלה, עם חוכמת חיים שמלווה אותי עד היום, עם פתגמים וסיפורים ועם הומור בריא, למרות המאבקים והקשיים.
אני זוכרת את הלילות בהם ישנתי אצלה בשנות ילדותי, מבקשת שוב ושוב שתספר את הסיפורים, אשר את רובם כבר הכרתי בע"פ- אבל רציתי לשמוע אותם מסופרים מפיה, עם הדרמה במהלכם, עם מוסר ההשכל, עם ההסבר בסופם, ועם השאלה "נו- הבנת או לא הבנת?!".
את החברים היינו מביאים אליה- כי בדרכה מלאת הטאקט היא הייתה בוחנת, מאשרת, פוסלת, מתלבטת. והייתה לה דרך מיוחדת להעביר את המסרים- בלי לפגוע, כמו שאמרה "אומר לבתי כדי שכלתי תשמע", ותמיד היה מקום לכולם, בדירת החדר היחידי, והסירים הקטנים הספיקו לכל מי שהגיע- ועד היום זה נראה כמו נס.
וביום שישי כשחזרתי בפעם הראשונה מהצבא- אליה הגעתי. עם המדים. מלאת גאווה- כדי שהיא תראה, ותתגאה, ותדע כמה גדלתי. וידעתי שהיא מכירה אותי, את מה שנמצא עמוק בתוכי, והיא הייתה רגישה והביעה את זה בדרכה המיוחדת ועל כך אוהב אותה תמיד.
את חכמתה היא העבירה דרך סיפורים אשר עד היום חרותים בליבי. סיפורים של אישה שנולדה ב-1904 אל תוך מאה רוויית שינויים. אישה שהמשפחה הייתה עבורה הקריירה החשובה ביותר. ולילה אחד, בשיבה טובה, היא עצמה את עיניה ולא התעוררה, אך השאירה אחריה מורשת מעוררת גאווה!
סבתא שלי היא עבורי דמות לחיקוי וללמידה, דמות של אישה יוצאת דופן, אישה ללא גיל אשר התמונה שלה נמצאת בפינת העבודה שלי, חכמתה- נר לרגלי ודמותה- חרותה בלבי לעד.
